המועדון    הוצאת אוב    סיפורים קצרים    פרויקט אנאנ    קריימת'ינק - הראלדו    מאמרים    מפת האתר
Emma Goldman

אמה גולדמן

1869: אמה גולדמן נולדה ב- 27 ביוני בגטו היהודי של קובנא (היום קאונאס), ליטא.
1882: המשפחה עוקרת לסנקט פטרבורג.
1885: מהגרת עם אחותה הלנה לארצות הברית, ומשתקעת ברוצ'סטר, במדינת ניו יורק. מוצאת עבודה במפעל טקסטיל
1886: אחד במאי. בעקבות הפגנות בשיקאגו שנהרגו בהן 7 שוטרים, נערכים משפטי ראווה המטילים גזר דין מוות על כמה מנהיגים אנרכיסטיים. גולדמן מושפעת מן האירועים, ומתחילה להיחשף לספרות אנרכיסטית.
1889: עוברת לעיר ניו יורק, לאחר נישואים קצרים (וגירושים) לחבר לעבודה. נפגשת עם פעילים אנרכיסטיים כיוהאן מוסט, הילל סולוטרוף ואלכסנדר ברקמן. מתאהבת בברקמן ועוברת לחיות איתו. מתחילה לפעול ולהרצות לטובת הרעיון האנרכיסטי.
1892: מתכננת עם ברקמן לרצוח את הנרי קליי פריק, בעל מפעל פלדה שדיכא באכזריות את פועליו המפגינים. פריק נפצע, ברקמן נידון ל- 22 שנות מאסר, וגולדמן נתונה למעקב ולהטרדות מטעם השלטונות.
1893: נאסרת לשנה על הסתת מובטלים לגנוב לחם.
1917: שנתיים מאסר לגולדמן ולברקמן על קריאתם לסרבנות גיוס. אחרי תקופת המאסר נשללת אזרחותם והם מגורשים לרוסיה.
1921: עוברת לבריטניה לאחר אכזבתה המרה מרוסיה הבולשביקית. ממשיכה להרצות, אך אינה זוכה לפופולריות בשמאל המערבי, המתלהב עדיין מן הבולשביזם.
1936: ברקמן מתאבד. גולדמן יוצאת להשתתף במלחמת האזרחים בספרד.
1940: מתה ב- 14 במאי 1940, שלושה חודשים אחרי שלקתה בשבץ.


היחיד, החברה והמדינה

מאנגלית: דנה בר

נפשותיהם של האנשים מבולבלות, משום שנראה כי אפילו עצם היסודות של התרבות שלנו מתנודדים. אנשים מאבדים אמונה במוסדות הקיימים - ואלה שהם יותר נבונים, תופסים שהתעשייתיות1 הקפיטליסטית מביסה את עצם המטרה שהיא אמורה לשרת.

העולם אובד עצות בדבר מוצא כלשהו. שיטות הפרלמנטריזם והדמוקרטיה שוקעות. את הישועה, מחפשים בפשיזם ובמשטרים "חזקים" אחרים.
המאבק בין דעות מנוגדות, שמתרחש כעת בעולם, מתייחס לבעיות חברתיות הדורשות פתרון בדחיפות. רווחת היחיד וגורל החברה האנושית תלויים בתשובה הנכונה לשאלות אלה. המשבר [הכלכלי], האבטלה, מלחמה, פירוק הנשק, יחסים בינלאומיים וכו', הם בין בעיות אלה.


המדינה - כלומר, ממשלה על תפקודיה וסמכויות העוצמה שלה - היא עכשיו נושא בעל משמעות חיונית לכל אדם חושב. התפתחויות פוליטיות בכל המדינות המתורבתות גרמו לכך, שכל השאלות האלה נמצאות כאן אצלנו. האם תהיה לנו ממשלה חזקה? האם יש להעדיף דמוקרטיה ומשטר פרלמנטרי? האם פשיזם מסוג זה או אחר, או דיקטטורה - מלוכנית, בורגנית או של הפרולטריון - הם הפתרון לתחלואים ולקשיים שסוגרים על החברה כיום?
במילים אחרות: האם ניתן לרפא את תחלואי הדמוקרטיה על ידי יותר דמוקרטיה - או, האם נתיר את הקשר הגורדי2 של הממשל העממי באמצעות חרב הדיקטטורה?


תשובתי היא: אף לא אחד מן השניים. אני נגד דיקטטורה ופשיזם, כפי שאני ניצבת נגד המשטר הפרלמנטרי ונגד מה שנקרא הדמוקרטיה הפוליטית.
בצדק, מכנים את הנאציזם בשם התקפה על התרבות האנושית. כינוי זה מתייחס באותה מידה לכל צורה של דיקטטורה; לאמיתו-של-דבר, לכל סוג של דיכוי ושל סמכות כפייתית.
שכּן, מה היא התרבות במובנה האמיתי? כל התקדמות הייתה, במהותה, התרחבות של חירויות הפרט - לצד הפחתה מקבילה בסמכות שכוחות חיצוניים אוכפים עליו.
זה תקף בתחומו של הקיום הפיזי, ובאותה מידה גם בקיום הפוליטי והכלכלי. בעולם הפיזי, האדם התקדם עד כדי כך שהוא הכניע את כוחות הטבע והפך אותם לשימושיים מבחינתו. האדם הפרימיטיבי עשה צעד ראשון בדרך אל הקידמה, כאשר לראשונה יצר את האש ובכך ניצח את החושך; כאשר האדם כבל את הרוח ורתם מוסרות על המים.
איזה תפקיד מילאה הממשלה או הסמכות בתהליך השתדלותו של האדם להשגת שיפור? ובהמצאה? ובגילויי? שום תפקיד, או לפחות שום תפקיד שקידם את האדם. היה זה תמיד האדם היחיד שהשיג כל פלא בתחום הזה; בדרך-כלל - למרות איסור, רדיפה והפרעה בידי סמכות אנושית או אלוהית.
דבר דומה קרה בתחום הפוליטי; דרכה של הקִדמה הייתה התרחקות מתמדת מסמכותו של מנהיג השבט, של הכת, של המלך והנסיך, של הממשלה, של המדינה. מבחינה כלכלית, משמעותה של קידמה הייתה יותר רווחה ליותר ויותר אנשים. מבחינה תרבותית, הקִדמה הייתה המונח שציין את התוצאה של כל שאר ההישגים: חוסר תלות יותר ניכר, פוליטית ונפשית ופיזית.


בהתייחסות מזווית זו, בעיות התייחסותו של האדם אל המדינה מקבלות חשיבות שונה לגמרי. זוהי לא עוד שאלה של עדיפות הדיקטטורה על דמוקרטיה, או של עליונות הפשיזם איטלקי על ההיטלריזם.
שאלה יותר גדולה והרבה יותר חיונית, היא המציגה את עצמה: האם יש בממשלה הפוליטית, האם יש במדינה, תרומה לאנושות? ואיך היא משפיעה על הפרט במסגרת המובנית החברתית?


הפרט הוא המציאות האמיתית בחיים. הוא בעצמו הוויה כוללת; הוא לא קיים למען המדינה, ולא עבור אותה הפשטה שנקראת "חברה" או "אומה" - אשר אינה אלא קבוצה של פרטים. האדם, האדם-האינדיווידואלי, תמיד היה ובהכרח תמיד יהיה המקור היחיד והכוח המניע של הקדמה וההתפתחות.
התרבות האנושית הייתה מאבק מתמשך של הפרט או של קבוצות של פרטים כנגד המדינה ואף כנגד החברה - כלומר, נגד הרוב המוכנע-מאולף והמהופנט בידי המדינה והערצת המדינה. מלחמותיו הגדולות ביותר של האדם נערכו נגד מכשולים מעשה ידי אדם ונגד מכשולים מלאכותיים, שנכפו עליו כדי לשתק את גדילתו והתפתחותו.
חשיבת האדם הייתה תמיד מסולפת בידי מנהגים ומסורות, ובידי חינוך מזויף שלטובת תועלתם של המחזיקים בכוח ושל הנהנים מזכויות-היתר. במילים אחרות: של המדינה והמעמד המושל. קונפליקט קבוע ובלתי-פוסק זה היה ההיסטוריה של המין האנושי.


האינדיווידואליות ניתנת לתיאור כתודעתו של הפרט בנוגע להווייתו ולאורח-החיים שלו. זהו דבר מושרש בכל בן-אדם, זה העניין של צמיחה.
המדינה ומוסדות חברתיים באים והולכים, אך אינדוידואליות נשארת בעקשנות.
הבסיס המהותי ביותר של אינדוידואליות הוא ההבעה; התחושה של כבוד-עצמי ועצמאות היא האדמה, שעליה היא משגשגת ופורחת. אינדיווידואליות אינה הדבר הסתמי והמכני שהמדינה מתייחסת אליו כאל "פרט" (אינדיווידואל3).
האינדיווידואל אינו רק תוצאה של סביבה ותורשה, של סיבה ותוצאה. הוא זה - ויותר מזה, ושונה. האדם החי אינו יכול להיות מוגדר; הוא מקור ומעיין-נובע של כל החיים וכל הערכים; הוא לא חלק מדבר זה או אחר; הוא שלם, שלם אינדיווידואלי, שלם גדל, משתנה - אך בכל-זאת, שלם קבוע.


אין לבלבל אינדיווידואליות עם הדעות והתפיסות המגוונות בדבר האינדיווידואליזם; ועוד פחות מכך - עם "האינדיווידוליזם המחוספס", שאינו אלא ניסיון לדכא ולנצח את הפרט ואת האינדיווידואליות שלו. אינדיווידואליזם לכאורה הוא הלֵסֶה פֶר4 החברתי והכלכלי: ניצול ההמון בידי המעמדות - באמצעות הולכת-שולל חוקית, השפלה רוחנית, והחדרה סיסטמתית של כניעות רוחנית - תהליך הידוע בשם "חינוך".
אינדיווידואליזם מושחת ומסולף זה הוא כתונת המשוגעים5 של האינדוידואליות. הוא לוקח את החיים - ובתמורה נותן מרוץ משפיל בעקבות נסיבות, מראה חיצוני, בעלות על רכוש, יוקרה חברתית ועליונות. החוכמה הגדולה ביותר שלו: "כל הקודם זוכה".
"אינדיווידואליזם מחוספס" זה הסתיים באופן בלתי-נמנע בעבדות המודרנית הגדולה ביותר, בשוני הגס בין המעמדות - שמוליך מיליונים אל בתי-התמחוי (מרכזי צדקה להזנת עניים). "אינדיווידואליזם מחוספס", משמעותו הייתה הענקת כל האינדיווידואליזם לאדונים - והעברת בני-העם אל משטר חברתי הנראה כמו גדודי-עבודה ובהם משועבדים לרצונם של קומץ "עליונים" אגואיסטים.
ארצות-הברית של אמריקה היא אולי המייצגת הטובה ביותר של אינדיווידואליזם מסוג זה - שבשמו, דיכוי חברתי ורודנות הפוליטית זוכים להגנה ומוצגים כמוסריות; ובה-בעת, בשם אותו אינדיווידואליזם - כל שאיפה וכל ניסיון של אדם, לזכות בחופש ובהזדמנות חברתית לחיות, מוקעים כהתנהגות "לא-אמריקנית" וכרוע.


היה זמן, שבו המדינה לא הייתה קיימת. במצב טבעי זה, האדם התקיים ללא כל מדינה או שלטון מאורגן. אנשים חיו כמשפחות בקהילות קטנות. הם עבדו את האדמה ועסקו במלאכה. האינדיווידואלים, ולאחר-מכן המשפחה, היו את היחידה הבסיסית של החברה - שבה, כל אחד היה חופשי ושווה לשכנו.
החברה האנושית, בשלב ההוא, הייתה לא מדינה כי אם התאגדות. התאגדות-מרצון, להגנה הדדית ולשיפור. החברים היותר זקנים והיותר מנוסים היו היועצים והמנחים של האנשים. הם עזרו לנהל את ענייני החיים - לא לשלוט, לא לשעבד את הפרט.


המשטר הפוליטי והמדינה היו התפתחות מאוחרת יותר - שצמחה מתוך רצונו של החזק לנצל את החלש, רצונם של המעטים לשלוט נגד הרבים. המדינה, הכנסייתית והחילונית, שימשה להקניית צביון חוקי לעוולות שעשו המעטים לרבים. תדמית מאחזת-עיניים זו של צדק הייתה בהכרח הצורה הקלה להשיג שליטה באנשים; שכּן אף משטר לא יכול להתקיים ללא הסכמת האנשים - הסכמה ברורה או מרומזת, או כזו שמניחים כי ניתנה.
מערכות של חוקה, כולל הדמוקרטיה, הן הדרכים המודרניות של אותה הסכמה; וזו הוחדרה והוקנתה באמצעות מה שנקרא "חינוך" - בבית, בכנסייה ובכל שלב אחר של החיים.


הסכמה זו היא האמונה בסמכות-השלטון, בכך שיש בה צורך. בבסיסה של אמונה זו נמצאת התורה שלפיה האדם הוא רע ואכזרי, ושאינו מסוגל לדעת מה טוב לו. זה הבסיס של כל השלטון והדיכוי. אלוהים והמדינה קיימים ונתמכים על ידי האמונות האלה.


עם זאת, המדינה אינה אלא שם. היא הפשטה. כמו מונחים דומים אחרים - לאום, גזע, אנושות - אין לה שום קיום ממשי. להגיד שהמדינה היא גוף, לייחס לה חיים וקיום, זו עדות לנטייה חולנית הלוקחת מלים ועושה מהן מושא לפנטזיה.
המדינה היא מונח המציין את המנגנון המחוקק והמינהלי, שבאמצעותו מנוהלות התעסקויות מסוימות של האנשים; ומנוהלות באורח גרוע. אין בכך שום דבר מקודש או קדוש, ושום דבר מסתורי. למדינה אין יותר מצפון, או שליחות מוסרית, מאשר לחברה מסחרית המתארגנת לצורך כריית פחם או לניהול מסילת-ברזל.
מדינה אינה קיימת יותר מאשר האלים והשדים. כל אלה, באותה מידה, הם השתקפות של האדם; מכיוון שהאדם, האינדיווידואליות, הוא המציאות היחידה. המדינה אינה אלא צלו של האדם, צל של אטימותו, צל של טיפשותו ושל פחדיו.


החיים מתחילים ומסתיימים באדם, באינדיווידואליות. בלעדיו אין גזע, אין אנושות, אין מדינה. לא, אפילו "חברה" איננה אפשרית ללא האדם.
האדם-האינדיווידואלי - זה מי שחי, שנושם ושסובל. התפתחויותיו, התקדמותו, היו מאבק מתמשך נגד מושאי-הפנטזיות שהוא יצר; ובמיוחד - נגד "המדינה".
בימי קדם, סמכות דתית עיצבה את החיים הפוליטיים בדמותה של הכנסייה. סמכויותיה של המדינה, "זכויותיהם" של השולטים, הגיעו מלמעלה; עוצמת-השלטון, כמו האמונה, הייתה אלוהית. פילוסופים כתבו ספרים עבי-כרס כדי להוכיח את קדושת המדינה; חלק אפילו העטו עליה את השלמוּת ושאר תכונות המיוחסות לאלוהות - והיו בהם אף כאלה ששיכנעו את עצמם להאמין ברעיון המטורף ולפיו המדינה היא "על-אנושית", היא המציאות הנעלית, היא "המוחלט העליון".
כל מעשה שניסה לברר תפיסות אלה גונה בתור חילול-השם. והשיעבוד נחשב לסגולה העליונה מכל. באמצעות מצוות כאלה ובאמצעות אילוף, דברים מסוימים נכנסו לקבוצת הברורים-מאליהם, המקודשים באמיתותם; אך ורק [אכן, כך] בגלל חזרה עקבית ומתמדת.


במהותה, כל קידמה הייתה הסרת המסווה מעל "אלוהות" ומעל "מסתורין", ומעל מה שיוחסה לו קדוּשה, ומעל מה שנאמר עליו כי הוא "אמת" נצחית; זהו סילוק הדרגתי של ההפשטה, והחלפתה באמיתי, בממשי. בקצרה: עובדות נגד דמיונות-שווא, ידע נגד בורות, האור נגד החשכה.
שחרורו האיטי והמפרך של האדם-האינדיווידואלי לא בוצע בעזרתה של המדינה. להפך: היה זה באמצעות קונפליקט מתמשך, באמצעות מאבק לחיים-ולמוות עם המדינה - שהושג אפילו הסימן הקטן ביותר של חוסר-תלות או עצמאות ושל חירות. המין האנושי שילם בזמן ובדם רבים, כדי לשמור על הפירורים שהוא חילץ והוציא עד עתה מידי מלכים וצארים ומידי ממשלות.
הדמות ההרואית של נתיב העינויים6 רב-השנים הזה, היא האדם. הייתה זו תמיד האידיווידואליות - לעיתים בדמותו של יחיד ובודד, פעמים אחרות באחדות ובשיתוף-פעולה עם אחרים מסוגו - שנלחמה ושפכה את דמה בקרב הנצחי נגד דיכוי ועריצות, נגד הכוחות ששיעבדו ושהשפילו אותו.
יותר מכך, ויותר משמעותי: היה זה האדם, האדם-האינדיווידואלי, שנפשו התקוממה לראשונה נגד חוסר-צדק והשפלה; היה זה האדם-האינדיווידואלי שיצר לראשונה את רעיון ההתנגדות לתנאים, שבהם הוא חש בליה וכאב. בקצרה: האדם-האינדיווידואלי היה תמיד אביה-מולידה של המחשבה המשחררת כמו גם של המעשה.
אמירה זו מתייחסת לא רק למאבקים פוליטיים - אלא לכל המכלול של חיי האדם, בכל התקופות והאזורים. היה זה תמיד האדם-האינדיוודיואלי, האיש בעל הרצון העז לחירות, שסלל את הדרך לכל התקדמות אנושית, לכל צעד לקראת עולם חופשי ויותר טוב; במדע, בפילוסופיה ובאמנות, כמו גם בתעשייה - בכל אלה גאונותו נסקה לגבהים, הגתה את ה"בלתי-אפשרי", חזתה את מימושו, והחדיר באחרים את התלהבותו למאמץ ולחתירה הדרושים כדי להשיג זאת.
אם לנסח זאת כפי שמקובל בחברה: היה זה תמיד הנביא, החוזה, האידיאליסט - אשר חלם על עולם כלבבו, ואשר שימש כעמוד-האש בדרך להישגים גדולים.


המדינה, כל ממשלה, ולא משנה הצורה או הצביון או הצבע שלה - בין אם בעלת עוצמה בלתי-מוגבלת ובין אם מוסדרת בחוקה, בין אם מלוכנית ובין אם רפובליקנית, פשיסטית או נאצית או בולשוויקית7 - היא, מתוך עצם טִבעה, שמרנית וחסרת-תנועה ואינה יכולה לסבול שינוי ומתנגדת לו. כל שינוי, שעובר עליה, הוא תמיד תוצאה של לחץ שהופעל עליה: לחץ שהוא חזק מספיק כדי לאלץ את הכוחות השולטים, להיכנע בדרכי-שלום או בדרך אחרת; ובדרך-כלל - "אחרת", כלומר על-ידי מהפכה.
יתר-על-כן: השמרנות הטבועה במשטר, בכל סמכות שהיא, נעשית ריאקציונרית באורח בלתי-נמנע. זאת, משתי סיבות:
ראשית, מכיוון שמטבעה של הממשלה הוא לא רק להחזיק בכוח שיש לה - אלא גם לחזק ולהרחיב ולהנציח אותו, במישור הלאומי כמו גם במישור הבינלאומי. ככל שהסמכות נעשית חזקה יותר, ככל שגדֵלה המדינה וגדֵל כוחה, כך קטנה הסובלנות שיש לה כלפי סמכות או כלפי כוח פוליטי דומה אחר לצִדה. הפסיכולוגיה של השלטון דורשת שהשפעותיו ויוקרתו יגדלו בקביעות, בארץ ובחוץ-לארץ; והוא מנצל כל הזדמנות להגדיל אותן. נטייה זו מוּנעת בידי אינטרסים פיננסיים ומסחריים שמאחורי השלטון, ואף משרתת ומייצגת אותו. סיבת-הקיום8 היסודי של כל ממשל, אשר (דרך-אגב) ההיסטוריונים מן העבר עצמו מרצונם את עיניהם בנוכחותה - הפכה כעת ברורה עד כדי כך, שאפילו פרופסורים אינם יכולים שלא לדעת אותו ואינם יכולים להתעלם ממנו.


הגורם השני, אשר מזרז ממשלות להיות אפילו עוד יותר שמרניות וריאקציונריות: חוסר האמון המושרש שלהן כלפי האדם, והפחד שלהן מפני אינדיווידואליות. המערכת החברתית והפוליטית שלנו אינה יכולה לסבול את האדם-האינדיווידואלי ואת החיפוש התמידי שלו אחר חידושים. לפיכך נוקטת המדינה צעד של "הגנה עצמית": מדכאת, רודפת, מענישה את האדם-האינדיווידואלי ואף שוללת ממנו את החיים. היא נעזרת לשם כך בכל מוסד התומך בשימור הסדר הקיים. היא מוצאת מפלט בכל צורה של כוח ואלימות. וניסיונותיה נתמכים על ידי "התיעוב המוסרי" שחש הרוב כלפי הכופר, המתנגד לאמונותיה ולשיטותיה של החברה, המהפכן הפוליטי; שהרי הרוב מתורגל מזה דורות בהערצת המדינה, מאומן במשמעת וציות, ונתון תחת העול של יראת-כבוד כלפי הסמכות - בבית, בבית-הספר, במערכת הדתית ובעיתונות.


מבצרה החזק ביותר של הסמכות הוא האחידות; הסטייה ממנה, ולוּ הקטנה ביותר, היא הפשע הגדול ביותר. המכניזציה החובקת-כל של החיים המודרניים הגדילה את האחידות, פי כמה וכמה. היא נוכחת בכל מקום: בהרגלים, בטעמים, בלבוש, במחשבה וברעיונות. הדוגמא המרוכזת ביותר של מצב הטמטום וקהות-החושים היא "דעת-הקהל". למעטים יש את האומץ להתייצב כנגדה. מי שמסרב להיכנע - מייד מצמידים לו את תוויות-הגנאי "מוזר" ו"תימהוני", ומגנים אותו כגורם המפריע לדריכה-במקום הנוחה של החיים המודרניים.
ייתכן שאף יותר מאשר הסמכות הממוסדת - האחידות החברתית היא, יותר מכל, שרודפת את האדם-האינדיווידואלי. היותו "מיוחד" ו"עומד בנפרד" ו"שונה", גורם לו להיות זר; לא רק במולדתו, אלא אפילו בביתו. תכופות הוא מוצא עצמו במצב זה יותר מאשר ילידי ארצות זרות, אשר בדרך-כלל מתאימים את עצמם למערכים הממוסדים.


ראוי להקפיד על המובן האמיתי של המלים: מולדתו של אדם - כולל הרקע של המסורת, ההתרשמויות המוקדמות, הזכרונות ודברים אחרים היקרים ללבו של האדם - אין בה כדי לגרום לכך שבני-אדם רגישים יחושו "בבית". אווירה מסוימת של "שייכות", ההכרה של היותך "ביחד" עם האנשים ועם הסביבה, היא יותר חיונית להרגשת הבית של האדם.
זה נכון לגבי התייחסות של אדם כלפי משפחתו, כלפי מעגל המכרים הקטן המקומי - וגם כלפי מערך הזמן-והמקום לחייו ולפעילויותיו של האדם, אשר בדרך-כלל נקראות "ארצו". האדם-האינדיווידואלי, אשר חזונו חובק את העולם כולו - לעיתים תכופות אין מקום שהוא מרגיש בו כה מגודר, וכה מנותק מהסובבים אותו, יותר מאשר במולדתו.


בתקופה שלפני-המלחמה, האדם-האינדיווידואלי היה יכול לפחות לחמוק מן השיעמום של הלאום ושל המשפחה. העולם כולו היה פתוח בפני מאוויי-ליבו ובפני מבטי החיפוש-האנושי שלו. עכשיו9, העולם הפך לכלא; והחיים - לבידוד מתמשך. זה נכון במיוחד מאז עליית הדיקטטורה, של הימין ושל השמאל.


פרידריך ניטשה קרא למדינה בשם מפלצת קרה. איזה שם הוא היה נותן לחיה הזוועתית, בדמותה של הדיקטטורה? לא שהממשלה פתחה אי-פעם מרחב גדול בפני האדם-האינדיווידואלי; אך תומכיה של אידיאולוגיית המדינה החדשה - אפילו את המעט הזה אינם מעניקים. "הפרט הוא כלום", הם מצהירים, "הכלל הוא החשוב". כל מה שלא יהווה כניעה מלאה של האדם, לא יספק את תאבונה הבלתי-ניתן להשבעה של האלוהות החדשה.


תמוה הוא, שהתומכים הקולניים ביותר של הבשורה הדתית הזו מצויים בקרב העילית האינטלקטואלית של ארצות-הברית ובריטניה. כעת10, הם מתאהבים ב"דיקטטורה של הפרולטריון". בתיאוריה בלבד - כמובן. בגישה מעשית, הם מעדיפים את החירויות המעטות שניתנות בארצותיהם. הם נוסעים לרוסיה לביקור קצר, או כאנשי-מכירות מטעם "המהפכה", אך הם מרגישים יותר בטוחים ויותר בנוח בביתם.
ייתכן שלא רק חוסר-האומץ הוא שגורם לכך שבריטים ואמריקאים טובים אלה מעדיפים להישאר במולדתם ולא בארץ שבה התגשם חזון אחרית הימים. באורח תת-מודע, יתכן שמבליחה בהם התחושה כי האינדיווידואליות נשארת העובדה העקרונית ביותר של כל התארגנות אנושית; היא מדוכאת ונרדפת, אך לעולם לא מנוצחת - ובטווח הארוך, לה הניצחון.


"גאונותו של האדם" - שאינה אלא שם נוסף לאישיות ולאינדיווידואליות - חופרת את נתיבה דרך כל המערות של הדוגמאטיות, דרך החומות העבות של המסורת והמנהג, מפֵרה את כל האיסורים, מזלזלת בכל סמכות ומבטלת אותה, ניצבת מול ביזוי ומול הגרדום; ובסופו-של-דבר תמיד עתידה להיות מהוללת בפי הדורות הבאים בזה אחר זה, כנביאה וכקדושה-מעונה. אלמלא "גאונותו של האדם" - אותה תכונה מוּלדת ומתמידה של האינדיווידואליות - היינו עדיין משוטטים ביערות הקדומים.
פטר קרופוטקין הראה, אלו תוצאות נהדרות השיג כוח האינדיווידואליות המיוחד-במינו של האדם כאשר חיזק אותו שיתוף-הפעולה עם אינדיווידואלים אחרים. התיאוריה של דארווין בדבר מאבק הקיום, שהיא חד-צדדית ולגמרי בלתי-מתאימה למציאות, קיבלה את ההשלמה הביולוגית והסוציולוגית שלה מאת המדען והוגה האנארכיסט הדגול. בעבודתו המעמיקה, עזרה הדדית, מראה קרופוטקין: בממלכת החיות, כמו גם בחברה האנושית, שיתוף-פעולה - בניגוד לסכסוך המחסל הדדית את שני הצדדים לו, ובניגוד למאבק - הוא שעבד למען הישרדות והתפתחות המינים. הוא הוכיח כי רק עזרה הדדית ושיתוף-פעולה התנדבותי - לא המדינה הכל-יכולה ההורסת-כל - יכולים ליצור בסיס לאדם-אינדיווידואלי חופשי ולחיים של התאגדות-מרצון.


כיום, הפרט הוא מעין משכון (חפץ המשמש ערבות להסכמים כספיים) של התומכים הקנאיים בדיקטטורה - ושל תומכי ה"אינדיווידואליות המחוספסת", שהם לא פחות אובססיוויים בקנאותם. התירוץ של תומכי-הדיקטטורה הוא העובדה, שהאדם דורש יעד חדש לקיומו. האחרים, תומכי ה"אינדיווידואליות המחוספסת", אפילו אינם מתיימרים ליצור משהו חדש. לאמיתו-של-דבר, ה"אינדוידואליות המחוספסת" לא למדה דבר ולא שכחה דבר. תחת הדרכתה הולך ונמשך המאבק האכזרי לקיום פיזי. מוזר ככל שזה נראה, ואבסורד ככל שיהיה - המאבק לקיום פיזי ממשיך בעליזות, אף כי נעלם לחלוטין הצורך בו. למעשה, המאבק נמשך מאחר שאין בו שום צורך. האם עודף התוצרת (זה השם המקובל) אינו מוכיח זאת? האם המשבר הכלכלי העולמי אינו הדגמה ברורה לכך שה"אינדיווידואליות המחוספסת", בעיוורונה, משמרת את המאבק הקיומי - תוך סיכון שהיא תשמיד את עצמה?
אחד האפיונים המטורפים של מאבק זה הוא השלילה המוחלטת כלפי קיומו של יחס בין היצרן ובין המוצרים שהוא מייצר. לעובד הממוצע אין קשר פנימי אל התעשייה שהוא עובד בה - והוא זר לתהליך הייצור, שבו הוא חלק מכני. כמו כל חלק אחר של המכונה, הוא ניתן להחלפה (בכל רגע) על-ידי אנשים אחרים שהם דומים לו ומשוללי-אישיות.
מצבו של הפרולטר האינטלקטואלי, למרות שהוא חושב את עצמו לסוכן חופשי, אינו יותר טוב. גם הוא, במקצוע שלו, יש לו מעט בחירה או הכוונה-עצמית - כמו אחיו, העובד עם ידיו. שיקולים חומריים והרצון ביוקרה חברתית גדולה יותר הם בדרך-כלל הגורמים הקובעים במקצועו של האינטלקטואל. לאלה נוספת הנטייה, ללכת בעקבות המסורת המשפחתית שלו ולהיעשות רופא/ה, עורך-דין, מורה, מהנדס/ת וככיוצא-באלה. הליכה בתלם השגרה מצריכה פחות מאמץ ופחות אישיות. כתוצאה מכך, בסדר הנוכחי, כמעט כולם מצויים שלא במקומם. ההמונים ממשיכים לשרך דרכם בנתיב העבודה-בפרך - בין השאר, משום שחושיהם הוקהו עקב שגרת-העבודה ומאחר שהם צריכים לספק לעצמם פרנסה כלשהי.


אמירות אלה נכונות עוד יותר, לגבי המבנה הפוליטי של ימֵינו. אין בו מקום לבחירה חופשית של מחשבה עצמאית ופעילות עצמאית. יש מקום רק לבובות המצביעות ומשלמות מסים.
האינטרסים של המדינה ואלה של האדם-האינדיווידואלי, יש ביניהם שוני בסיסי וניגוד. המדינה ומערכות-המיסוד הפוליטיות והכלכליות שהיא תומכת בהן יכולות להתקיים רק על-ידי עיצוב הפרט למטרתן-שלהן; על-ידי כך שהן מאמנות אותו לכבד "חוק וסדר", ומלמדות אותו צייתנות וכניעות ואמונה בלתי-ספקנית בחוכמתה ובצדקתה של הממשלה; ומעל לכל - שירות נאמן והקרבה עצמית מוחלטת כאשר המדינה מצווה זאת, כמו בעת מלחמה. המדינה שמה את עצמה ואת האינטרסים שלה אפילו מעל לדרישות של הדת ושל האל. היא מענישה נקיפות מצפון דתיות או מוסריות כפי שהיא עושה נגד אינדיווידואליות - מאחר שאין אינדיווידואליות ללא חירות, וחירות היא האיום הגדול ביותר על סמכות-שלטון.


מאבקו של האדם-האינדיווידואלי נגד הסיכויים העצומים הללו הוא יותר קשה - לעיתים קרובות, הוא מהווה סכנה לחיים או לאיברי-הגוף. זאת, מפני שלא האמת (או זיהויו של טקסט כבלתי-נכון) היא שמהווה קריטריון מבחינת המתנגדים לו אשר מתייצבים מולו ונגדו. לא התקֵפות (הלוגית/מדעית) או התועלת של מחשבותיו ומעשיו היא אשר מעוררת נגדו את כוחות המדינה ואת אלה של "דעת-הקהל". רדיפתו של הממציא והמתקומם - ההשראה לה נבעה תמיד מן הפחד, אצל סמכות-השלטון הממוסדת, שמא יוטל ספק בטענתה כי אין היא יכולה לשגות ושא תעורער עוצמתה.


שחרורו האמיתי של האדם, כפרט וכקולקטיב, נמצא בהשתחררותו מסמכות-השלטון ומן האמונה בה. כל התפתחותה של האנושות הייתה מאבק בכיוון זה ולמען מטרה זו. לא ההמצאה ולא המכניקה, לא הן כוללות את ההתקדמות. היכולת, לנוע במהירות של 100 מיילים לשעה, אינה הוכחה לתרבות. תרבות אמיתית יש למדוד על-פי קריטריון אחד: האדם, שהוא יחידת-היסוד של כל החיים החברתיים - האינדיווידואליות שלו והמרחב שפתוח בפניו לגדילתה ולהתרחבותה של אישיותו, ללא הפרעה מצד סמכות פולשנית וכופה.
ואם לנסח זאת באורח חברתי: הקריטריון של ציוויליזציה ושל תרבות הוא הרמה של החירות ושל ההזדמנות הכלכלית, שהאדם נהנה מהן - והרמה של אחדות ושיתוף-פעולה, בדרג הבינלאומי, שאינה מוגבלת בידי חוקים מעשה אדם ובידי מכשולים מלאכותיים אחרים; הקריטריון הוא היעדרם של מעמדות חברתיים מיוחסים - והמציאות של חירות וכבוד-האדם; בקצרה: הקריטריון הוא ההשתחררות האמיתית של האדם והאינדיווידואליות שלו.


האבסולוטיזם הפוליטי בוטל, מאחר שאנשים הבינו במרוצת הזמן כי כוח מוחלט הוא אכזרי והרסני. אך דבר זה הוא נכון לגבי כל כוח - ולא משנה אם זה כוח של זכויות-יתר או של כסף, כוחו של הכומר או הפוליטיקאי, או כוחה של הדמוקרטיה-לכאורה.
מבחינת ההשפעה על האינדיווידואליות, כמעט שאין הבדל אם הוא מתבסס על הצביון הספציפי של הכפייה - ותהיה זו שחורה כפשיזם, צהובה כנאציזם או מתיימרת להיות אדומה כמו הבולשוויזם.
הכוח, הוא שמשחית ומשפיל אדון כמו גם עבד; ואין זה משנה, אם הכוח מבוסס על הפרלמנט, על הסובייטים או על שליט יחיד. הרסני ומשחית וממאיר יותר מכוחו של דיקטטור הוא כוחו של המעמד החברתי; והנוראי ביותר - רודנותו של רוב.


התהליך הארוך של ההיסטוריה לימד את האדם: מחלוקת וסכסוך פירושם מוות - ואילו אחדות ושיתוף-פעולה פירושם קידום מטרתו וריבוי כוחותיו ושגשוגו העתידי. רוח הממשל עבדה תמיד נגד הנסיונות ליישם בחברה את הלקח החיוני הזה - חוץ מאשר במקרים שהוא שירת את המדינה ועזר לה מבחינת האינטרסים הייחודיים שלה. הרוח המנוגדת-להתקדמות והרוח האנטי-חברתית של המדינה ושל המעמדות הגבוהים, היא אשר אחראית למאבק המר בין אדם לאדם.


אך האדם-האינדיווידואלי, וקבוצות גדולות (יותר מאי-פעם) של אנשים-אינדיווידואליים - מתחילים לראות את מה שמוסתר. לא עוד מסונוורים הם, כמו בעבר, על-ידי הזוהר והצלצולים של רעיון המדינה - ולא על-ידי ה"ברכות" שאומרים כי אותו "אינדיווידואליזם מחוספס" מביא עימו. האדם יוצא אל המרחב היותר גדול, של יחסים אנושיים, אשר רק החירות לבדה יכולה לפתוח בפניו.
שכן חירות אמיתית אינה דף נייר הנקרא "חוקה", "זכות משפטית" או "חוק". היא אינה הפשטה, הנגזרת מן הדבר הבלתי-מציאותי שידוע בשם "המדינה". אין זו הצורה השלילית של להשתחרר ממשהו - כי עם חירות כזו, את/ה עלול/ה לגווע ברעב.
חופש אמיתי, חירות אמיתית, היא חיובית: זהו חופש למשהו; החירות להיות,לעשות; בקיצור - החירות של הזדמנות ממשית ואקטיווית.


סוג זה של חירות איננו מתנה: זוהי זכותו הטבעית של האדם, של כל בן-אדם. היא אינה יכולה להינתן: היא אינה יכולה להיות מוענקת בידי חוק כלשהו או בידי ממשל. הצורך בה, הערגה אליה - מושרשים באדם-האינדיווידואלי.
חוסר צייתנות לכל סוג של כפייה היא הביטוי האינסטינקטיווי שלה. התקוממות והתקדמות הם הניסיון הפחות-או-יותר מודע להשיג אותה. ביטויים פומביים אלה, של האדם ושל החברה, הם (ביסודו-של-דבר) ביטויים לערכיו של האדם. כדי שניתן יהיה לטפח את הערכים האלה, צריכה הקהילה להבין כי הנכס היקר ביותר שיש לה הוא יחידת-היסוד - האדם-האינדיווידואלי.


בדת, כמו בפוליטיקה, אנשים מדברים על הפשטות ומאמינים כי הם מתייחסים למציאות. אבל כאשר מגיעים הדברים לאמיתי ולמוחשי - נדמה כי רוב האנשים מאבדים קשר חיוני אתו. יתכן שזה נובע מכך שהמציאות עצמה היא יותר מדי עניינית, קרה מכדי שיהיה בה להלהיב את נפש האדם. אפשר לגרותה להתלהבות, רק באמצעות דברים יוצאים מגדר הרגיל. במילים אחרות: האידיאל הוא הגץ, הניצוץ, שמצית את רוח הדמיון ואת לבבם של האנשים. אידיאל כלשהו נחוץ בכדי לעורר אנשים מתוך אי-הפעולה והשעמום של קיומם - ולהפוך את העבד הבזוי לדמות הרואית.


בנקודה זו, כמובן, מגיע האופוזיציונר המארקסיסט אשר הרחיק-לכת אפילו יותר מאשר מארקס עצמו. לאחד שכזה - אין האדם אלא בובה בידו של הכוח המטאפיזי הכל-יכול שנקרא דטרמיניזם כלכלי, או (בצורה יותר וולגארית) מלחמת-מעמדות. רצונו של האדם, פרטי וקבוצתי, חייו הפיזיים ומגמתו הרוחנית, כמעט שאינם נחשבים בעיניו של המארקסיסט שלנו ואינם משפיעים על תפיסת-ההיסטוריה שלו.
אף תלמיד אינטלגנטי לא יכחיש את חשיבותו של הגורם הכלכלי בגדילה החברתית ובהתפתחותה של האנושות. אך רק הדוגמטיות הצר והזדוני יכול להתעקש על עצימת-עיניים נוכח התפקיד החשוב שמגולם ברעיון הנוצר בידי דמיונו ושאיפותיו של האדם-האינדיווידואלי.
יהיה זה חסר-תועלת ובלתי-כדאי, לנסות ולחשב את המאזן בין הגורם האחד ובין הגורם השני בניסיון האנושי. במכלול ההתנהגות הפרטית או הקבוצתית, אין אף גורם אחד שניתן לציין אותו כגורם בעל מסה קריטית. אנחנו יודעים מעט מדי - וייתכן שלעולם לא נדע מספיק על הפסיכולוגיה של האנשים - בשביל לשקול ולמדוד את הערכים היחסיים של גורם זה או אחר, בקביעת התנהגותו של האדם. ליצור דוֹגמוֹת שכאלה, בקונוטציות החברתיות שלהן, אינו פחות מאשר קנאות עקשנית ועיוורת; אבל אולי יש לכך שימושים משלו - שכן הניסיון לעשות זאת הוכיח את עקביות רצונו של האדם, ומפריך את המארקסיסט.
למרבה המזל, אפילו חלק מן המארקסיסטים מתחילים לראות שלא הכל טוב עם האמונה המארקסיסטית. אחרי הכל, מארקס היה אלא אדם - ולא יותר מאשר אדם; ומכאן - בהחלט לא מישהו שאינו יכול לטעות. היישום הפרקטי של הדטרמיניזם הכלכלי, בברית-המועצות, מסייע לנקות את מוחם של המארקסיסטים היותר אינטליגנטיים. ניתן לראות זאת בתהליך שינוי-הערכים, אשר התפיסות-הערכיות המארקסיסטיות חוֹות בין אנשי-השורה הקומוניסטים כמו גם הסוציאליסטים בחלק ממדינות אירופה. הם מבינים לאיטם, שהתיאוריה שלהם הסיטה מבט מן המרכיב האנושי (בגרמנית: den Menchen) - כפי שניסח זאת עיתון סוציאליסטי.


חשוב ככל שיהיה הגורם הכלכלי, הוא אינו מספיק. השבת הנעורים של האנושות צריכה את ההשראה ואת כוחו מלא האנרגיה של האידיאל.
אידיאל שכזה אני רואה באנארכיזם. כדי להבהיר בוודאות: אין כוונתי לפרשנויות השגויות של אנארכיזם, שמפיצים מעריצי המדינה והסמכות. אני מתכוונת לַפילוסופיה של הסדר החברתי החדש, שיבוסס על אנרגיות משוחררות של האדם-האינדיווידואלי ועל התאגדות חופשית של אנשים-אינדיווידואליים חופשיים.
מכל התיאוריות החברתיות - האנארכיזם לבדו טוען כי החברה קיימת למען האדם, ולא האדם למען החברה. המטרה הלגיטימית היחידה של החברה היא, לשרת את צרכיו ולקדם את שאיפותיו של האדם-האינדיווידואלי. רק בכך שתעשה זאת, היא יכולה להצדיק את קיומה ולעזור לקִדמה ולתרבות.


המפלגות הפוליטיות והאנשים הנאבקים בפראות לחטוף כוח - יבוזו לי, יאמרו כי אני לא מאופסת עם רוח הזמן שלנו.
בשמחה אודה להאשמה זו. אני מוצאת נחמה בביטחון שההיסטריה שלהם חסרה איכות נצחית. תפילות "הושע-נא!" שלהם הן תולדה של הרגע הנוכחי.


תשוקתו של האדם, לחירות מכל סמכות וכוח, לעולם לא תשוכך על-ידי שירם המטורף. מסעו של האדם, לחופש מכל כבל, הוא נצחי. הוא חייב להימשך - והוא אכן יימשך.



1 תעשייתיות: השיטה הכלכלית-חברתית שדוגלת בהרחבת התעשייה ובפיתוחה. [המתרגמת]
2 בספרות היוונית העתיקה: מצב מסובך מאוד, שיש להתירו באמצעות החוכמה - ושיש מי שמעדיף לחתוך בעזרת חרב, כוח. [המתרגמת]
3 ליתר דיוק: אינדיווידואום. [המתרגמת]
4 בצרפתית: laissez faire; "תנו (לכל אחד) לעשות (מה שהוא רוצה)" - "שוק חופשי". [הערת המתרגמת]
5 השיטה של כפיתת אנשים המוגדרים כחולי-רוח. [הערת המתרגמת]
6 המחברת השתמשה בדימוי הנוצרי לגבי הנתיב (Golgotha) שבו נערך מסעו האחרון של ישוע, והצלב חורש בגבו. [המתרגמת]
7 הכינוי שנתנה לעצמה המפלגה הקומוניסטית של ברית-המועצות (1917-1991). [המתרגמת]
8 צרפתית: raison d'etre. [כך הופיע במקור האמריקני]
9 אמה גולדמן כתבה דברים אלה בעת מלחמת-העולם השנייה. [הערת המתרגמת]
10 ראו הערה 9 לעיל. [הערת המתרגמת]

פרויקט אנאנ

מוריי בוקצ'ין /// אמה גולדמן /// אריך מיהזם /// אריקו מלטסטה

אמה גולדמן

היחיד, החברה והמדינה
תרגמה מאנגלית: דנה בר



אוב ת.ד. 20559 תל-אביב 6120402